ההסטוריה של הטיפול בטיניטוס​

אבני דרך בטיפול בטיניטוס 

טיניטוס הוזכר לראשונה לפני כ – 2650 שנה, בכתבים קדומים שנמצאו בנינווה. הוא תואר כניגון, קול או לחישה באוזן. הטיפול המומלץ היה מזמורי תפילה, הכנסת חומרים שונים לתעלת האוזן, וקמעות.

לאורך ההסטוריה תואר הטיניטוס כקשור לשדים ורוחות.

היפוקרטס (377-460 לפנה"ס) היה הראשון שקישר את הטיניטוס למחלות האוזן.

Celsus - צלזיוס  (25 לפנה"ס-50 לספירה) – המליץ על דיאטה והימנעות ממין.

Galen - גלנוס  (199-129 לספירה) – תאר לראשונה טיפול בתרופות הרגעה על ידי אופיום.

מאז ימי הרומאים ועד למאה ה 17 הובילה הנחת יסוד שהטיניטוס נגרם בשל אויר כלוא באוזן. 

מהמאה ה - 17 החלו לשער שהטיניטוס נגרם ממחלת אוזן והפרעה ברמת המוח.

Itard היה הראשון שתאר את אי הנוחות, העצבות הדיכאון והפרעות השינה (1838-1774) . בנוסף לטיפול במחלת האוזן, הציע Itadrd שימוש בגירוי שמיעתי (אודיטורי) סביבתי כגון מפלי מים, מזרקה, או פיצוח זרדים באש.

Toynbee שהיה חוקר מפורסם, (1866-1815) סבל מטיניטוס עיקש, וטיפל בעצמו על ידי שאיפת כלורופורם.

הספר הראשון באנגלית על טיניטוס פורסם ב - 1891 על ידי Jones, והטיניטוס תואר בהתאם למחלת האוזן שברקע.

Vernon באורגון, היה הראשון שטיפל בארה"ב על ידי מיסוך (1977).

Ross Cole - הראשון שהחל לארגן קונגרסים להבנת הטיניטוס והטיפול בו, בנוטינגהם אנגליה.

המודלים לגבי ההסתגלות לטיניטוס שפותחו (בנפרד) על ידי Jastreboff ועל ידי Richard Hallam ושותפיו.

המודל הנוירופיזיולוגי הוצג לראשונה על ידי Jasterboff ב 1990,

פיתוח שיטת הטיפול TRT בשנות התשעים, על ידי : Pawel Jastreboff , Jonathan Hazell & Jacqueline Sheldrake.