חשיפה לרעש​

חשיפה לרעש



האוזן האנושית רגישה לקול בתדרים שבין 20 הרץ ל - 20,000 הרץ, אולם מרבית הצלילים הרלוונטיים לדיבור מתרכזים בסביבות 250-4000 הרץ. חשיפה ממושכת לרעש חזק, ואפילו חשיפה קצרת מועד לרעש חזק מאוד יכולות לפגוע בשמיעה - לעיתים באופן הפיך, על ידי שינוי זמני של סף השמיעה, ולעיתים לשינוי קבוע בסף השמיעה.

חשיפה מעל 85 דציבל למשך מעל 8 שעות ביום עשויה לגרום לנזק שמיעתי. בכל עליה בשלושה דציבל מעל סף זה, יש לקצר את משך החשיפה למחצית, כלומר 88 דציבל - למשך ארבע שעות, 91 דציבל למשך שעתיים... וכו'. שמיעת מוזיקה באוזניות בעוצמה גבוהה (מה שמקובל מאוד על בני נוער) - הנה חשיפה לעוצמות של 110-120 דציבל, ואילו ירית אקדח מקבילה ל - 140 עד 170 דציבל. 

כאשר נפגעת האוזן הפנימית כתוצאה מרעש, יכולות להתרחש שתי תופעות. האחת - רגישות יתר לרעש - היפראקוזיס, הנובעת מתגובת יתר של תאי השיער שבאוזן הפנימית לגירוי קולי, והשניה - ליקוי שמיעה, אשר בתחילה הנו בתדרים הגבוהים, מעל 3000 הרץ, אך הוא עשוי להתרחב גם לתדרים הנמוכים יותר, שהם חשובים להבנת שפה.