הערכת שמיעה בילדים

שמיעה תקינה חיונית להתפתחות שפה ותקשורת מילולית אצל הילד, ותקשורת זו נחוצה להתפתחות חברתית, התפתחות רגשית ולמידה. השנה הראשונה לחיים חשובה במיוחד להתפתחות התקינה של התקשורת השפתית, משום שזוהי השנה שבה התינוק למעשה לומד להקשיב, לזהות את מקור הצלילים, לפתח זיכרון שמיעתי ויכולת פיענוח לא רק של צלילים ומילים אלא משמעות והקשרים (האם הצליל היה מאיים, נעים, צעקה או קול מרגיע...) כל אלה חשובים מאוד להמשך ההתפתחות השפתית וזיהוי מילים ומצבים בעתיד, וכנגזרת מכך גם ההתפתחות הרגשית והביטחון הרגשי שכן חסך של גירויים יכול לפגוע במרכיבים שונים ולא רק בדיבור העתידי.

למעשה, התינוקות שומעים למעשה עוד ברחם אמם, אולם אנו מתייחסים לשמיעה רק לאחר הלידה.

מאחר והבסיס לבניית תקשורת, דיבור ושפה, מתחיל בהקשבה של הילוד לסביבה, קיימת חשיבות רבה לזיהוי מוקדם ככל שניתן של ליקוי שמיעה. מבחינה טיפולית, השאיפה היא להתחיל טיפול בגיל 6-12 חודשים ולא יאוחר מכך. הסיבה לצורך בטיפול מוקדם היא כי רצון להביא את הילד לסגור פערים כמה שיותר מוקדם ולהסתגל לתקשורת צלילית ומילולית עוד בגיל הרך. בעבודות שונות נמצא כי אצל ילד המגיע לשיקום שמיעה בגיל מאוחר יותר- הצלחת התהליך השיקומי ירודה יותר וסיכוי התפתחות נורמלית של דיבור שפה ותקשורת פוחתים.

על מנת להגיע לאבחון המוקדם קיימת מערכת של בדיקות סינון במחלקות היילודים בחלק מבתי החולים בארץ, בחלקם באופן שגרתי ובחלקם בתשלום. הבדיקה פשוטה לתינוק ואינה מכאיבה, אינה פולשנית, אורכת דקות ספורות ואין לה תופעות לוואי. בבדיקה מעריכים את תפקוד תאי האוזן הפנימית ואת תגובות האוזן לצלילים. תינוק שנחשד כלקוי שמיעה יופנה לבדיקה חוזרת ובהתאם לתוצאותיה להמשך מעקב רופא אף אוזן וגרון ובדיקות שמיעה נוספות. לילודים שנמצאים בסיכון גבוה לליקוי שמיעה - על רקע פגות, מחלות תורשתיות, חרשות במשפחה, מומים מולדים, צהבת ילוד חמורה וכו' מתבצע מעקב דרך מרפאות התפתחות הילד, מכונים אודיולוגיים בבתי החולים, רופאי הילדים ורופאי אף אוזן וגרון, ומתבצעות בדיקות שמיעה כדי לוודאי ששמיעתם תקינה.

פרט לסינון היילודים קיימת מערכת סינון שניונית המבוססת על התחנות לאם ולילד (טיפת חלב) ועל רופאי הילדים. בגיל 7 חודשים לערך עובר התינוק הערכה במרפאות טיפת חלב, ובמידה ויש חשד לליקוי שמיעה הוא יופנה לרופא אף אוזן גרון ולהמשך בדיקות שמיעה וברור. בגיל שנתיים וחצי לערך מתבצעות בדיקות תקשורת (התרשמות מכישורי שפה ושמיעה) בתחנות לאם ולילד.

פרט למערכות המסננות ובודקות, גם למשפחה הקרובה ובעיקר להורים יש תפקיד חשוב באבחון לקויות שמיעה. במיוחד הדבר חשוב בשנה הראשונה שכן הפעוט בחודשי חייו הראשונים אינו מסוגל לדווח להוריו כי הוא אינו שומע טוב. גם בהמשך יש להיות ערניים לנושא השמיעתי משום שמעבר לליקוי השמיעה בגיל הצעיר (שהוא לרוב חמור יותר ועצבי במהותו), עם הגיל וקרוב לגיל שנתיים ויותר, ישנו סיכוי לליקוי שמיעה משני על רקע נוזלים באוזניים ודלקות אוזניים.

כדי להבין כיצד לאתר לקויות שמיעה אצל התינוק, יש להכיר את מהלך ההתפתחות התקינה :

תינוק צעיר מאוד בחודשים הראשונים לחייו מגיב תגובה ברורה לעוצמות חזקות : התגובה יכולה להיות בכי, בהלה, תנועת ידיים, או פעילות גופנית אחרת. בנוסף, הוא עשוי להקשיב לצלילים כמו קולות דיבור (בעיקר של אמו, וקיימת העדפה לקולה). הוא יכול לשנות את קצב המציצה כשמדברים לידו, להקשיב למוזיקה ולעיתים לחייך. מגיל 3-4 חודשים, הילד יכול להקשיב או להפסיק פעילות גם בתגובה לעוצמות פחות חזקות, לעיתים הוא מפסיק למצוץ או מבצע תנועות מציצה בתגובה לקולות בעוצמה בינונית. ההתייחסות הברורה ביותר כאמור, תהיה לעוצמות החזקות, ועל כן תינוק בחודשי חייו הראשונים שאינו נבהל מטריקת דלת או צעקה יעורר חשד של הפרעה כלשהי לשמיעה.

מגיל 4-6 חודשים לערך ניתן אף לראות הפנייה של הראש לכוון צלילים בעלי עוצמה חלשה. התינוק קשוב יותר, ממלמל או מפסיק לבכות לקולות מוזיקה ומחפש קולות אנושיים. הוא משמיע קולות המייה ומתרגש כששומע קולות אליהם רגיל. תינוק שלא יחפש קולות אנושיים ולא יגיב אליהם, לא ימלמל ויגיב רק כשיראה את הפנים של המדבר ולא לקולות הנשמעים גם מרחוק – יש לחשוד שאינו שומע טוב.

בגיל 6-8 לערך התינוק יגיב לקריאה בשמו, יסובב את ראשו לכוון צלילים, יגיב אחרת לקולות מאיימים או נעימים, ויגיב בקולות ומלמולים לסביבה. הוא עשוי לנסות לקבל תשומת לב בדרך של צעקה, ינסה לחזור על צלילים ויתחיל לחקות צלילים וקולות. התינוק יחזור על הגאים כמו בבב, מממ וכו', מעין אימון לקראת המילים העתידיות אבא ואמא, ובהמשך יקשור צלילים מסוימים לתמונות למשל איך כלב נובח ... איך עושה חתול..... תינוק שאינו מחקה או ממלמל ואינו יוצר תקשורת צלילית עשוי להיות חשוד כלקוי שמיעה.

לקראת גיל שנה התינוק מגיב בתנועות כמו הנדת ראש – "לא", הנפת יד - "שלום", הרמת ידיים כדי שאימא תיקח אותו על הידיים וכו'. הוא מגיב למוזיקה וממלמל לעצמו רבות. החשד לבעיה יכול לעלות כאשר התינוק לא מקשיב כשמדברים אליו, אינו מזהה או אינו מגיב למילים פשוטות ומאוד שכיחות בחייו (מוצץ, אימא, בקבוק...) לא מחקה את קולות הסביבה, לא מבין הוראות פשוטות כמו "תן לי את זה" וכו'. לעיתים ניתן לחשוד בליקוי שמיעה גם כאשר הילד מפסיק להשתמש במיומנויות שכבר רכש (מפסיק לחקות, מפסיק למלמל או מפחית את השמעת הצלילים והתגובה לצלילי סביבה, ובעיקר כאשר אינו רואה את מקור הצליל).

אחרי גיל שנה הפעוט מפתח דיבור, אוצר המילים שלו מתרחב, הוא מבין ומבצע הוראות פשוטות (למשל להביא, לתת, להצביע על חלקי גוף, לזהות תמונות...). הפעוט אוהב להקשיב לשירים ולשמוע סיפורים ולקראת גיל שנתיים הוא מצרף מילים למשפטים קצרים. פעוט שאינו מתפקד כראוי או שישנה נסיגה תפקודית יהיה חשוד כלקוי שמיעה ויש להתחיל ברור.

בגילאים המאוחרים יותר, ואחרי גיל שנתיים, ניתן לראות התנהגותית כי הילד אומר "מה" פעמים רבות, או מפסיק להקשיב, והוא גם עשוי להתלונן ולאמר להוריו שאינו שומע טוב.

במקרים בהם הועלה חשד שהתינוק אינו שומע טוב, יש לפנות לרופא אף אוזן וגרון להערכה ובדיקת האוזניים, ויש לבצע בדיקות שמיעה אצל קלינאי תקשורת.

בדיקות שמיעה יכולות להיות התנהגותיות – בדיקות בחדר אטום במכון אודיולוגי, עם שתי קלינאות תקשורת, אחת בתוך התא עם התינוק ועוקבת אחרי תגובותיו, והשנייה משמיעה קולות וגירויים בעוצמות שונות למערכת רמקולים שנמצאת בתוך החדר. המעקב הוא אחרי שינויי התנהגות – למשל הפנית ראש אל מקור הקול, הפסקת פעילות, הפסקת מציצת מוצץ, בכי וכו' ישנן נורמות לכל גיל ועל פי הנורמות מנתחים את בדיקת השמיעה.

במקרה שאין שיתוף פעולה או שיש צורך בסף שמיעה מדויק יותר ניתן לבצע בדיקה אובייקטיבית, שנקראת ABR או BERA, בדיקה שבה רושמים פוטנציאלים עצביים של מערכת השמיעה. לעיתים יש צורך בהרדמה (טשטוש על ידי סירופ מרדים) בזמן הבדיקה משום שתנועות עשויות ליצור הפרעות ולא ניתן יהיה לזהות את סף השמיעה. כאשר יש חשש לליקוי שמיעה, ניתן לבדוק את סף השמיעה של התינוק לכמה תדרים כדי לקבל יותר מידע על ליקוי השמיעה.